(1) 
כִּדְרַבִּי זֵירָא ת״ש תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא הַיַּיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עֲדָשִׁים וְחוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין אָסוּר ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר וְהָא ה״נ הָכִי נָמֵי דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא וּפְלִיגִי.
כִּדְרַבִּי זֵירָא this can be explained in accordance with the explanation of Rabbi Zeira that dough is different because it is enhanced in any event, come and hear a refutation of that explanation from the latter clause of the same baraita: Forbidden wine that fell into lentils or forbidden vinegar that fell into split beans renders the food forbidden. And Rabbi Shimon deems them permitted. And here also, it is a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the dough from the outset, and they disagree.
1. בעלמא סבר: דפוסים, וכן בה״ג ורא״ש. כ״י אוקספורד רק:״סבר״. כ״י גינצבורג רק: ״בעלמא״.
2. בטעמא: וכן דפוס קושטא , כבה״ג. כ״י גינצבורג : ״בנותן טעם לפגם״. דפוסים :בטעמא לפגם , כברא״ש: ״בטעם לפגם״.
3. לרב: דפוסים : ורב .
4. אחא: כ״י גינצבורג , דפוס קושטא : אחאי .
5. בריה דרב איקא: דפוס קושטא : בריה דרב כבה״ג. חסר בכ״י גינצבורג .
6. שער, שער: כבה״ג. כ״י גינצבורג , דפוסים: ״שיער, שיער״.
7. בששים, בששים: דפוסים: בשיתין, בשיתין .
8. וכן כל איסורים שבתורה : כ״י גינצבורג , דפוסים . כבה״ג: ״מידי דהוה אכל איסורין שבתורה״, וכבאשכול: ״כשאר כל איסורים שבתורה״ (שם מקומו לפני ״דחישינן...ובשיכרא״). חסר בכ״י אוקספורד , דפוס קושטא , רא״ש.
ת״ש מסיפא – מהך דנפל של תרומה תחלה היה יכול לפשוט כמו שמוכיח לבסוף אלא דניחא ליה להביא כל הברייתות עד שמעמידן על האמת.
ההוא עכברא דנפל בשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא. אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם בשרצים מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כוותיה. אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח:
ערלה וכלאי הכרם שנתערבו ונפלו בתבואה ויש בהתר כדי לבטל אחד מהם אבל אין שם כדי לבטל את שניהם מצטרפין לאיסור וצריך לאחד ומאתים שבשניהם:
יש מי שאומר כן בכל שני איסורין שנפלו בתבשיל ודוקא במין אחד אבל אם היו האסורין חלוקים בשם ובמין לר׳ מאיר מצטרפין ולרבנן אין מצטרפין ויש פוסקים כר׳ מאיר שסתם משנת תבלין השנויה למעלה הולכת על שטתו ויש חולקים בה וכבר נסתפקנו בענינים אלו למעלה בקצת דברים:
אסור והיתר של מין אחד שנפלו לקדרה ויש בכל אחד מהם ליתן טעם בשהיית שעה אחת ונצטרפו והטעימו בחצי שעה הואיל ומ״מ יש בשל איסור בכדי נתינת טעם יראה מכאן שהוא אסור אע״פ שהוציאוהו משם לחצי שעה:
כל מה שכתבנו בנותן טעם לפגם הוא בדברים המשובחים בעצמם וכשנתערבו פגמו את שנתערבו בהם ומאחר שנשתנה משבח לפגם דין הוא להתירם ויש דברים שאף מצד עצמם הם פגומים ומאוסים ונפשו של אדם קצה בהם כגון שרצים ונמלים וזבובים וכיוצא בהם והיה לנו מקום לומר הואיל ולא פסקה פגימתן ואעפ״כ אסרן הכתוב אף תערבתן נאמר ואע״פ שפגם שהרי בפגמו אסרו הכתוב אל תטעה בזו אלא כל שנתערב ופגם מותר אפילו נמוח גוף האיסור מעתה שרץ או כל שכיוצא בו שנפל לתוך התבשיל אע״פ שאין שם ששים הותר אפילו נמוח שם גוף האיסור מ״מ יש מי שאומר דוקא בשיש שם רוב התר ולדעתי אף כל שיש מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור כל שכיוצא בזה גוף איסור הוא ודברים אלו כלם בשנמוח גוף האיסור ואם לא נמוח והכירו וזרקו אפילו פלט כמה הכל מותר הואיל ופגם:
תא שמע מסיפא כו׳ – והך סיפא עיקר פירכיה ולא פריך מרישא אלא להצעת דברים משו׳ דבעי למרמא הא ודכוותא בתלמודא ואיכא נוסחי דגרסי וכי תימא הכא נמי כדרבי זירא תא שמע מסיפא כו׳ ואם תאמר והא לעיל איבעיא להו בדרבי יוחנן אי פליגי בפוגם מעיקרו בלחוד או אף בשהשביח ולבסוף פגם וסלקא בתיקו ואמאי לא פשטוה מהא ברייתא דקתני בהדיא דמודה רבי שמעון בשהשביח ולבסוף פגם ויש לומר דכי אבעיא בי מדרשא לא שמיעא להו הא מתניתא ובתר הכי שמיע להו ומפשטא ממילא ודכוותא בתלמודא.
גמרא אי משים דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבח כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ת״ש מסיפא מהך דנפל של תרומה תחלה היה יכול לפשוט כו׳ עכ״ל אע״ג דמהך לחוד לא היה יכול לאוכחי דבפגם מעיקרא פליגי דהך דשל חולין תחלה איכא לאוקמא כדר׳ זירא מ״מ כיון דמהך דשל תרומה תחלה מוכח דבהשביח ולבסוף פגם מודה ר״ש דאסור ע״כ הא דפליגי לעיל ר״מ ור״ש בנט״ל בפגם מעיקרא הוא וק״ל:
ציון ב.
עיין בירור הלכה לנידה נד, ב ציון ז.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לנידה נד, ב ציון ט.
עכבר שנפל לשֵכר או לחומץ
ציון ד (סח, ב), ציון א (סט, א).
גמרא. ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא, אסריה רב לההוא שיכרא; אמרוה רבנן קמיה דרב ששת, נימא קסבר: נותן טעם לפגם אסור! אמר להו רב ששת, בעלמא סבר רב: נותן טעם לפגם מותר, והכא חידוש הוא, דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא, הלכך נותן טעם לפגם נמי אסור... מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ומי מאיס?! והלא עולה על שלחן של מלכים! אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא: הא בדדברא, הא בדמתא. אמר רבא, הלכתא: נותן טעם לפגם – מותר, ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם – אסור, ולית הלכתא כוותיה, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם – מותר, ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. איבעיא להו: נפל לגו חלא, מאי? אמר ליה רב הילל לרב אשי: הוה עובדא בי רב כהנא, ואסר רב כהנא. אמר ליה: ההוא אימרטוטי אימרטט. רבינא סבר לשעורי במאה וחד, אמר: לא גרע מתרומה, דתנן: תרומה עולה באחד ומאה; אמר ליה רב תחליפא בר גיזא לרבינא: דלמא כתבלין של תרומה בקדירה דמי, דלא בטיל טעמייהו. רב אחאי שיער בחלא בחמשין ורב שמואל בריה דרב איקא שיער בשיכרא בשיתין, והלכתא: אידי ואידי בשיתין, וכן כל איסורין שבתורה.
עכבר שנפל לשכר או לחומץ – משערין אותו בששים, שאנו חוששין שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח. אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש – מותר, ואפילו נתן טעם מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיותן מבושמין וזה מסריחן ומפסיד טעמן.(רמב״ם מאכלות אסורות טו, לא)
עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא, שהרי עולה על שלחן מלכים, אבל עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם, ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ, בצונן, והסירו שלם, אם לא שהא בתוכו מעת לעת – מותר. אבל אם היה רותח, או אפילו צונן ושהא בתוכו מעת לעת, בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום, בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות – ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר. ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שאינו יכול לסננו, כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב – הכל אסור ואין שם ביטול, דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש. הגה. ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש.
אם נפל ליין ושמן או לשאר משקין – פוגם בודאי ואין צריך ששים לבטל פליטתו. הגה. ולפי זה, אם נפל לשומן נמי דינא הכי, ויש מחמירים בשומן... ובמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי המקילין.(שו״ע יורה דעה קד, א–ב)
א. ביאור מסקנת הסוגיה.
רב אסר חבית שכר שנפל לתוכה עכבר, ורב ששת מסביר שהאיסור בשרץ הוא חידוש, שהרי גם בלא ציווי התורה אנשים בדלים ממנו מחמת מיאוסו, אלא שהתורה באה ללמדנו שאסור אף על פי שנותן טעם לפגם. בהמשך מובאים דברי רבא הפוסק שנותן טעם לפגם מותר, אך מסתפק בטעמו של רב, האם אסר משום שסובר שנותן טעם לפגם אסור ואין הלכה כמותו, או שסובר שעכבר משביח את השכר.
מבואר, אם כן, שרבא חולק על רב ששת וסובר שההלכה של טעם לפגם נאמרת גם לגבי עכבר. התוספות (ד״ה אמר) והרשב״א (תורת הבית ב״ד ש״א, דף יט, ב) כותבים שלדעת רבא הוא הדין בכל השרצים וכיוצא בהם מדברים המאוסים מטבע ברייתם, שאינם אוסרים בתערובת כשנותנים טעם לפגם.
יתר על כן, הרא״ה בבדק הבית (שם) סובר שלדעת רבא שרצים המאוסים אינם אוסרים כשהם פגומים בין בגופם ובין בנתינת טעמם במאכל אחר, ולא אסרה אותם התורה אלא כשתיקן והשביח אותם. לדבריו, רבא חולק על רב ומתיר את חבית השכר שהעכבר נפל לתוכה מפני שבוודאי נפגמה. אולם הרשב״א (משמרת הבית שם) דוחה את דבריו ומסביר שגופם של השרצים המאוסים בוודאי אסור, והריטב״א מוסיף שאף לוקים עליהם, וכל ההיתר משום טעם לפגם הוא רק על תערובת של טעמם.
הגמרא מסתפקת עוד מה הדין אם נפל עכבר לתוך חומץ, מביאה מעשה ברב כהנא שאסר ולבסוף מוסיפה שההלכה היא שבין כשנפל לשכר ובין שנפל לחומץ – משערים בשישים.
ניתן להסיק מכך שהגמרא פושטת את ספקו של רבא לחומרא, ועכבר נחשב כנותן טעם לשבח בין בשכר ובין בחומץ, על כן צריך לבטלו בשישים. אכן, מדברי הראב״ד ורבנו חננאל (מובא בפסקי הרי״ד) עולה שלמסקנת הגמרא ודאי שהעכבר משביח בשכר ובחומץ. מאידך גיסא, הרי״ף (לב, ב), הרא״ה והרא״ש (סי׳ יב) מבארים שהגמרא מחמירה רק מחמת הספק שמא העכבר נותן טעם לשבח, וכן כותב הריא״ז (הלכה ב, מא).
גם הרמב״ם פוסק שעכבר שנפל לשכר או לחומץ – משערים בשישים, אך בעל הגהות מיימוניות (אות נ) כותב בשם רשב״ם שאין צריך שישים מפני שפוגם. שיטה זו נראית תמוהה שהרי היא עומדת בניגוד למסקנת הגמרא, מה עוד שבעל הגהות מיימוניות מוסיף שכן כתב הראבי״ה בשם רשב״ם, ואילו בראבי״ה (סי׳ אלף עז) הדברים מובאים בנוגע לעכבר שנפל ליין ולא לשכר.
מכל מקום שיטה זו נזכרת גם בתשובת הרדב״ז (ח״ב סי׳ תשיז) ובאגור (סי׳ אלף רעה), ובעל שו״ת חקרי לב (יו״ד ח״א סי׳ עו) מסביר שהרשב״ם מפרש את האמור בגמרא ביחס לעכבר שבשדות, שהוא מושבח מצד עצמו, וספק הגמרא היה אם הוא נותן טעם לשבח גם בפליטת טעמו. אבל עכבר המצוי בבתים בוודאי פוגם, ועל כך נאמר לפי דעה זו שאינו אוסר אף בשכר ובחומץ.
ב. בכמה משערים כנגד העכבר.
בגמרא מובאות דעות שונות בכמה צריך לשער כנגד העכבר, והגמרא מסיקה שבין בשכר ובין בחומץ משערים בשישים. כן פוסקים הרי״ף (שם, הרא״ש (שם) וראשונים נוספים, וכך נפסק ברמב״ם ובשלחן ערוך.
לעומת זאת בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים, עמ׳ 265) כותב שחבית שיש בתוכה יין, שמן או משקה אחר, ונפל לתוכה שקץ או עכבר – שיעורו הוא באחד לאלף, אם כי בהמשך הוא מביא גם את דברי הגמרא שמשערים בשישים.
האור זרוע (סי׳ רסד) כותב בשם רב ניסים גאון בספרו מגילת סתרים שהמקור לשיטת בעל הלכות גדולות הוא מהירושלמי במסכת תרומות (י, ה), שם נאמר: ״הורי רבי יוסי בי רבי בון בעכברא חד לאלף״, ונמצא שהוא סומך על הירושלמי בניגוד למבואר בסוגיית הבבלי. גם התוספות (ד״ה אידי) כותבים שזוהי דעת הירושלמי, אם כי לדעתם העיקר כבבלי.
האור זרוע מקשה מדוע דינו של העכבר שונה מכל האיסורים שבתורה שנתערבו מין בשאינו מינו, שמשערים אותם בשישים, על כן הוא מפרש שכוונת הירושלמי להתיר את גוף העכבר שהתערב בהיתר מרובה, וכיון שבריה אינה בטלה צריך לשער באלף, ולפי המבואר שם בירושלמי די בתשע מאות ושישים, אבל בנוגע לפליטת טעמו של העכבר בתערובת די בשישים.
הראבי״ה (סי׳ אלף עז), הסמ״ג (לאוין קלח) והרא״ש (חולין פ״ז סי׳ לא) דוחים את הראיה מהירושלמי בדרך אחרת. לדבריהם הירושלמי לא דיבר כלל על עכבר אלא על דג טמא שנכבש עם דג טהור, שבטל באלף כדין בריה, ומה שנזכר שם ״עכברא״ הכוונה לשם של מקום.
הרי״ד, לעומתם, מיישב בספר המכריע (סי׳ לו) את שיטת בעל הלכות גדולות עם האמור בסוגייתנו. הוא מדייק מלשונו שיש הבדל בין יין ושמן ודומיהם, שעליהם נאמר השיעור של אחד לאלף, לבין שכר וחומץ שלגביהם נאמר בגמרא השיעור של שישים. לדבריו, ההלכה שמשערים בשישים נפסקה לגבי שכר וחומץ דווקא, אבל לגבי משקים אחרים חוששים לדעה המובאת בסוגייתנו שמשערים כתבלין בקדרה, ותבלין בטל רק באלף.
ג. הזמן ששהה העכבר בחבית.
התוספות (סח, ב ד״ה ההוא) מקשים למה אסר רב את השכר שנפל לתוכו העכבר, והרי בתערובת של צונן בצונן אין שום נתינת טעם, ומתרצים שמדובר בכגון ששהה בשכר יום או יומיים, וכבוש הרי הוא כמבושל. הרא״ש (סי׳ יא) מוסיף בשם ריצב״א שאם שהה יום שלם מעת לעת נחשב לכבוש, ובולע ופולט כמבושל.
מדברי התוספות עולה שאם השכר היה רותח הוא היה נאסר מיד, ואכן המאירי באחד מפירושיו כותב שמדובר בעכבר שנפל לחומץ ושכר חמים.
הרמב״ם אינו כותב כמה זמן צריך העכבר לשהות בשכר ובחומץ עד שיאסרו, והלחם משנה מסביר שמתוך חריפותם של השכר והחומץ הם בולעים בקלות, וכך לדעתו מתורצת קושיית התוספות.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שאם העכבר נפל לצונן ולא שהה בו מעת לעת – מוציאו והמשקה מותר, אך אם נפל למשקה רותח, או לתוך צונן ושהה בו מעת לעת – הרי הוא אסור, עד שיהא במשקה שישים כנגד העכבר.
מתוך כך הש״ך (קה סק״ב) מקשה על השלחן ערוך, שבסימן קה, ב כותב שאיסור הכבוש בתוך ציר נחשב כמבושל אם שהה כדי שיתנו על גבי האש ויתחיל לרתוח, והוא משווה כבוש בחומץ לכבוש בציר, ואילו בנידון של סוגייתנו הוא כותב שכבוש בחומץ שיעורו מעת מעת. הש״ך אינו מתרץ את פסקי השלחן ערוך ומסיק שהעיקר כמו שכתוב בהלכה שלפנינו, שכן החומרה בציר היא מחמת המלח שבו.
המגן אברהם (או״ח סי׳ תמז סקכ״ח) מיישב את פסקי השלחן ערוך בדרך של חילוק, שחומץ חזק נחשב לדבר חריף ועל כן שיעור הכבישה בו הוא כדי שיתחיל לרתוח, ואילו בהלכה שלפנינו מדובר בחומץ שאינו חזק.
בעל ספר בית ישראל (ד״ה ש״ך סק״ד) מבאר ששיעור הכבישה בציר ובחומץ כדי שירתח הוא רק מדרבנן, ולכן בנוגע לעכבר שיש ספק אם הוא משביח או פוגם, אף שנכבש בציר או בחומץ בשיעור כדי שירתח – אינו אוסר, שספק בדרבנן להקל. בדומה לכך מובא בפרי מגדים (ש״ד סק״ב) בשם בית לחם יהודה שיש ספק בעצם הדין שבכבישה בציר די בשיעור כדי שירתח, וכיון שכך בעכבר שיש ספק אם הוא משביח או פוגם הרי הוא מותר מחמת ספק ספיקא עד שיהיה כבוש מעת לעת.
ד. ״אימרטוטי אימרטט״.
בגמרא מובא שרב כהנא אסר חבית של חומץ שנפל לתוכה עכבר, ורצו להוכיח מזה שעכבר משביח את החומץ, אך דוחים: ״ההוא אימרטוטי אימרטט״.
רש״י, המאירי, הנמוקי יוסף וראשונים נוספים מפרשים שהעכבר נחתך לחתיכות דקות וקטנות, וכיון ששרץ אסור בשיעור כעדשה, כמו שנאמר לעניין טומאתו, יש לחוש שיבלע חתיכה מגופו יחד עם החומץ. לפי זה החומץ נאסר אפילו אם יש בו שישים כנגד העכבר.
הריטב״א מקשה על שיטת רש״י שלא מצינו מקור לכך שמשווים את שיעור האכילה לשיעור הטומאה, אלא כל האיסורים שיעורם בכזית, ובעל העיטור (ח״ג שער ראשון דף יב, א) מוסיף שבירושלמי (נזיר ו, א) נאמר במפורש להפך, ששרצים מטמאים בכעדשה ואכילתם בכזית.
אולם הרמב״ן, הרשב״א (תורת הבית ב״ד ש״א, דף כ, א) והר״ן (על הרי״ף, דף לב, ב) מביאים ראיה לרש״י מהגמרא במעילה (טז, ב) האומרת ששרצים המובדלים, דהיינו שמונת השרצים שמנתה תורה, איסורם בכעדשה כדין טומאתם. עם זאת הם מעירים על כך שרש״י כותב זאת בנוגע לשרץ בלבד, בעוד שגם באיסורים אחרים ראוי לחוש לאכילה של חתיכות קטנות לפי הכלל שחצי שיעור אסור מהתורה.
הש״ך (סק״ג) מסביר שמדובר כאן בחומץ שיש בו מאכל, ואיסור שהתערב בו ראוי שיתבטל ברוב ככל תערובת של יבש ביבש הנותנת טעם לפגם, על כן רש״י מפרש שהאיסור הוא דווקא בשרץ ששיעורו בעדשה, והוא נחשב כבריה שאינה בטלה. נימוק זה מבואר באיסור והיתר הארוך (כלל לב, סע׳ ט, י), והרמ״א בדרכי משה (אות א) מסביר ששיעור טומאתו נקבע לכעדשה הואיל וכך הוא בתחילת ברייתו, ולכן נחשב כבריה שאינה בטלה. בחיבורו נקודות הכסף הש״ך מבהיר שאין לעדשה מן השרץ גדר של בריה ממש ומעיקר הדין הוא בטל כשאר איסורים, אלא שחכמים גזרו על שרץ שמא יפגע בממשו של איסור, כיון שבשיעור מועט כעדשה יכול לבוא לידי חיוב מלקות.
לעומת זאת הט״ז (סק״א) והפרי חדש (סק״ג) כותבים בדעת רש״י שגם בכל האיסורים יש לחשוש שיפגע בחתיכה של איסור, וחצי שיעור אסור מהתורה. בטעם הדבר שהאיסור אינו בטל בשישים הם כותבים שביטול אפשרי רק כשגוף האיסור אינו ניכר בתערובת, אבל כאשר גוף האיסור ניכר בתערובת, אף שלא ניתן לסנן ולהוציא אותו – אין לו ביטול. לדבריהם אין הבדל בעניין זה בין שרץ לבין איסורים אחרים, ואף ששרץ שיעורו בכעדשה אין לכך גדר של בריה, שזה נאמר רק בדבר שלם ולא כשהוא חתוך ומרוסק.
לפי דרכם יש לברר מדוע רש״י מדגיש שמדובר בשרץ ששיעורו כעדשה, והט״ז כותב שאין כוונת רש״י לשרץ דווקא, אלא שנקט את האיסור הקטן ביותר שחייבים מלקות על אכילתו.
בעל ספר כנפי יונה (סי׳ קד) מתרץ קושיה זו בדרך אחרת. הוא כותב שוודאי איסור מועט שהתערב ואי אפשר לסננו אסור משום חצי שיעור, אבל בשרצים ודברים פגומים שנאמר בגמרא שאיסורם הוא חידוש אין לך בו אלא חידושו, ולא אסרה תורה אלא כשהם בשיעורם ולא בחצי שיעור. החתם סופר מוסיף סברה שכשם שלומדים בשרצים את שיעור איסור אכילתם מטומאתם, כך לומדים את איסור האכילה מטומאה להקל, ולכן כמו ששני חצאי שיעור אינם מצטרפים לעניין טומאה של הנוגע בהם כך גם אין איסור אכילה בשני חצאי שיעור, ולכן הזכיר רש״י את החשש שיאכל כשיעור עדשה דווקא.
תלמידי רבנו יונה מקשים על רש״י, מדוע אסרו את החומץ ולא התירו על ידי סינון במסננת. אכן, הראב״ן (סי׳ שטז) והמאירי שמפרשים כרש״י כותבים שאם סיננו במסננת מותר, והריא״ז (שם אות מה) מסביר שבגמרא לא התירו על ידי סינון מפני שהיה זה תבשיל של חומץ ואי אפשר לסננו. ראוי לציין שהראבי״ה (שם) כותב שישליך את חתיכת השרץ הניכרת לו והשאר בטל בשישים, ואולי ניתן להסיק מדבריו שאין צריך לסנן במסננת.
מכל מקום, תלמידי רבנו יונה דוחים את פירוש רש״י ומביאים את פירוש רבנו שמואל שכל זמן שהעכבר שלם אין הוא משביח, אבל כשהוא נמרט אז הוא משביח ולכן נאסר. בדומה לכך מובא ברמב״ן וברשב״א (שם) שיש מפרשים שמתוך שנשתהה העכבר בחומץ זמן רב כל כך עד שנמרט יש לחוש שחריפות החומץ משביחה את טעמו. הר״ן (שם) מביא הסבר שונה במקצת שהעכבר שהה בחומץ עד שנשרו שערותיו, ומתוך ששהה זמן רב כל כך יש לחשוש שנותן טעם לשבח.
הראב״ד מפרש ש״אימרטוטי אימרטט״ היינו שנמרטו והוסרו שערותיו קודם שנפל לחבית, ולדעתו בכגון זה ודאי שהעכבר נותן טעם לשבח, וספק הגמרא הוא שמא טעמו פגום מחמת שערותיו. אולם הרשב״א (שם) תמה על כך, שהרי בגמרא מבואר שאנשים בדלים ממנו מחמת מיאוסו, ובוודאי אין הכוונה רק לשערותיו.
הרמב״ם אינו מביא דין זה בהלכותיו, אולי משום שהגמרא מביאה זאת בדרך של דחייה ואין דרכו של הרמב״ם להביא תירוצים שנאמרו בדרך של דחייה בעלמא.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שאם נחתך העכבר לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת עד שלא ישאר בתוכו כלום – הרי הוא מותר בביטול בשישים, אבל אם אי אפשר לסננו, כגון שיש מאכל מוצק בתוך המשקה – הרי הוא אסור מחשש שיאכל את גוף האיסור.
בעל איסור והיתר הארוך (שם) כותב שדווקא אם נפל העכבר למשקה אסור לשתות ממנו בלא סינון, שכיון שאפשר לסננו הרי זה כדבר שיש לו מתירין, אבל אם נפל למאכל באופן שאי אפשר לסננו והאיסור אינו ניכר – הרי הוא בטל בשישים כשאר איסורים.
אכן, בעל הדרישה (סק״א) מקשה על הטור מדוע הוא אוסר כשנחתך ואי אפשר לסננו ואילו בסימן קא נאמר על בריה וחתיכה שאינה ראויה להתכבד שאם התרסקו הרי הן מותרות על ידי ביטול. הוא מתרץ בשם רש״ל שרק באיסור של שרץ החמירו בכך הואיל ושיעור אכילתו בכעדשה, מה שאין כן באיסורים אחרים, וכך מבארים הרמ״א בדרכי משה (שם) והב״ח. בעל הדרישה מציע הסבר נוסף ולפיו בסימן קא מדובר בתערובת של מין במינו והאיסור שהתרסק אינו ניכר כלל בתוך ההיתר, לכן הוא בטל, ואילו כאן מדובר בכגון שהחתיכות של העכבר ניכרות אלא שלא ניתן לסנן אותן מתוך המאכל, ולא שייך בזה דין ביטול.
הרמ״א כותב בשלחן ערוך שדווקא בשרץ יש לחשוש אם הוא מעורב בחומץ ואינו יכול להוציאו, מה שאין כן בשאר איסורים. כאמור זו גם דעת הרש״ל והב״ח, וכך פוסק הש״ך (שם) למעשה. אולם הט״ז (שם) והפרי חדש (סק״ג) חולקים על הרמ״א וסוברים שהוא הדין בשאר איסורים כאשר האיסור ניכר בתערובת, וכך ניתן לדייק גם מדברי הבית יוסף.
ה. נפל למשקים אחרים.
למסקנת הגמרא בין שנפל העכבר לשכר ובין שנפל לחומץ משערים בשישים, אולם הרמב״ן, הרשב״א (בחי׳ ובתורת הבית שם, דף כ, ב), הריטב״א והר״ן (שם) כותבים בשם רבותינו הצרפתים שדווקא בשכר ובחומץ צריך לשער בשישים שמא העכבר משביח אותם, אבל ביין, בשמן ובמשקים אחרים ודאי שהוא פוגם והם מותרים. המאירי כותב שהגמרא אוסרת בדברים חריפים כדוגמת שכר וחומץ, מה שאין כן במשקים שאינם חריפים.
הראב״ן (שם) ורבנו שמואל (מובא בראבי״ה שם ובשבלי הלקט ח״ב סי׳ ו) סוברים שעכבר שנפל ליין פוגם ואין צריך לשערו בשישים, אלא שלא מבואר בדבריהם מה הדין במשקים אחרים.
לעומת זאת הר״ן בחולין (דף לו, ב בדפי הרי״ף) כותב בשם גאון שאם נפל עכבר לשמן רותח צריך שישים להתירו, והר״ן מסיק מכך שלדעתו עכבר משביח גם בשמן. אכן, האור זרוע (סי׳ רסד) סובר שגם במשקים אחרים צריך לשער בשישים, וגם האגור (אלף רעח) כותב שאין הוא רואה לנכון להקל ביין ובמשקים אחרים.
הרמב״ם פוסק שבשכר ובחומץ משערים בשישים מחשש שהעכבר נותן טעם לשבח, אבל ביין, שמן ודבש ודאי שהוא פוגם מפני שהם צריכים להיות מבושמים.
מדברי הבית יוסף משמע שהרמב״ם נוקט יין, שמן ודבש כדוגמה בלבד והוא הדין במשקים אחרים, שכן הוא כותב שלעניין הלכה נוקטים כרמב״ם ורבותינו הצרפתים, וכאמור הם מקלים גם במשקים אחרים.
אולם הרש״ל (יש״ש פ״ז סי׳ מח), הגר״א (סק״ח) ובעל מעשה רקח מוכיחים מהנימוק של הרמב״ם שהוא מתיר דווקא במשקים אלו מפני שהם צריכים להיות מבושמים והעכבר בוודאי פוגמם, מה שאין כן במשקים אחרים. עם זאת, בעל מעשה רקח כותב שניתן לסמוך על טעימת גוי אם הטעם נפגם.
הטור כותב בשם הרמב״ם שאם נפל ליין ושמן הרי הם מותרים, והב״ח מעיר שהטור השמיט את הדבש ומוסיף שיתכן שבספרי הרמב״ם שלפניו היתה גרסה אחרת. אך הב״ח עצמו סובר שמקלים בכל המשקים מלבד שכר וחומץ, שכן הגמרא הסתפקה רק בהם, ולדבריו זו גם דעת הרמב״ם.
מחבר השלחן ערוך פוסק כפי שכתב בבית יוסף שאם נפל ליין, שמן או לשאר משקים ודאי שפוגם ואין צריך שישים להתירו. הרמ״א מוסיף שלפי זה גם בשומן יש להקל, אך יש מחמירים בשומן, ומסקנתו היא שבמקום הפסד גדול יש לסמוך על דברי המקלים.
הט״ז (סק״ה) כותב שלדעת הרמ״א יש להחמיר בכל המשקים, ורק במקום הפסד מרובה ניתן להקל בכל המשקים חוץ משכר וחומץ, אם כי הט״ז עצמו (סק״ב) נראה שמתיר אף ביין, שמן ודבש, וכן משמע מהש״ך (סק״ה).
אולם רבי עקיבא איגר (בחי׳ לשו״ע) והבית מאיר מבארים שהרמ״א מחמיר רק לגבי שומן, כפי שעולה מדבריו בתורת חטאת (כלל כב, יא), אבל במשקים אחרים הוא מקל כדעת השלחן ערוך, וכן בסימן קז, ב הוא כותב שהמנהג להקל בדברים המאוסים שנפלו לתבשיל.
בעל יד יהודה (פירוש הארוך סקי״ב) מחדש שמה שנזכר בגמרא שעכבר משביח בשכר היינו דווקא בשכר שבימי התלמוד, שעשו אותו מתאנים והיתה לו חמיצות כמו של חומץ, אבל שכר שלנו שעשוי משעורים דינו כיין ומי דבש, וכל בשר ושומן פוגם בו.
ו. סוג העכבר.
רב שימי מנהרדעא מקשה במהלך הדיון שבגמרא שעכבר אינו מאוס שהרי הוא עולה על שולחן מלכים, ומתרץ שיש הבדל בין עכבר שביישוב לבין עכבר שבשדה, וכפי שכותב רש״י עכבר שביישוב מאוס ואילו עכבר שבשדה עולה על שולחן מלכים, ויש לברר האם חילוק זה נשאר גם למסקנה.
הרשב״א (תורת הבית שם, דף כ, ב) כותב את ההלכה שבסוגייתנו על עכבר שביישוב, ומזה נראה שהדין בעכבר שבשדה שונה, שכיון שעולה על שולחן מלכים הרי הוא נותן טעם לשבח בתבשיל. הדברים מפורשים יותר בשלחן ערוך הכותב שעכבר שבשדה נותן טעם לשבח שהרי עולה על שולחן מלכים, ובעכבר שביישוב יש ספק אם משביח בשכר ובחומץ.
הפרי חדש (סק״א) מסביר שמדברי רב שימי אנו למדים שהסוגיה עוסקת בעכבר שביישוב, ובזה הסתפק רבא אם משביח בשכר וחומץ או פוגם, אבל עכבר שבשדה שאינו מאוס בוודאי אינו פוגם בדבר אחר.
אולם הב״ח, הש״ך (סק״א) והגר״א (סק״א) דוחים את דברי השלחן ערוך, מפני שהרי״ף (דף לב, ב), הרמב״ם, הרא״ש (סי׳ יא) ופוסקים נוספים אינם מזכירים את החילוק בין עכבר שביישוב לבין עכבר שבשדה, הרי שלדעתם אין הבדל בין סוגי העכברים לעניין נתינת טעם בדבר אחר.
מלבד זאת הש״ך כותב שבגמרא מוכח שאף על פי שעכבר שבשדה עולה על שולחן מלכים הוא נותן טעם לפגם, ובעל מחצית השקל מבאר שרב שימי סבר בקושייתו שעכבר אינו מאוס ולא טען שהוא נותן טעם לשבח, משמע שרק גופו של העכבר שבשדה אינו מאוס אבל הטעם שנותן בדבר אחר הוא כמו בעכבר שביישוב. הגר״א (שם) כותב שהחילוק של רב שימי נאמר רק לפי הסברו של רב ששת, שעכבר אוסר כשנותן טעם לפגם מחמת החידוש שנאסר אף שגופו מאוס, ונראה שכוונתו לומר שלמסקנה אין קשר בין העובדה שגופו עולה על שולחן מלכים לבין נתינת טעם בתבשיל אחר.
יחד עם זאת הב״ח מסכים שקיים הבדל ביניהם לעניין גופו של העכבר, שעכבר שבבית בטל ברוב שהרי הוא מאוס, ואילו עכבר שבשדה כיון שעולה על שולחן מלכים הרי הוא אסור אם יש כזית בכדי אכילת פרס.
ראוי לציין שמדברי הרוקח (סי׳ תסא) עולה שמה שנאמר על עכבר שמשביח בחומץ היינו בעכבר העולה על שולחן מלכים, ובעל שו״ת חקרי לב (שם) כותב שלדעתו הסוגיה דנה על עכבר שבשדה אם משביח או פוגם, אבל עכבר שביישוב שהוא מאוס בוודאי פוגם, וכאמור לעיל כך הוא כותב גם בשיטת רשב״ם.
למעשה, הכרתי ופלתי (סק״א) מסכים לפסק השלחן ערוך שעכבר שבשדה משביח, ובעל ערוך השלחן (סע׳ ז) מוסיף להסביר שהפוסקים השמיטו חילוק זה מפני שהם התייחסו לעכבר המצוי בכל מקום, וגם הגמרא הזכירה חילוק זה בדרך אגב כתירוץ לקושיה אך הסוגיה מדברת בעיקר על עכבר שביישוב.
גם הפרי חדש (סק״א) כותב שהעיקר כשלחן ערוך, ומבאר שהפוסקים השמיטו חילוק זה מפני שאין השלכה למעשה אם עכבר שבשדה אוסר בשכר וחומץ מדין ספק או מדין ודאי, ובנוגע למשקים אחרים צריך בדיקה אם הוא משביח או פוגם. לפיכך הוא סובר שיתכן שגם לשיטת המחבר עכבר זה פוגם ביין, שמן ודבש, כסתימת הרמב״ם. אולם בעל ערוך השלחן כותב שדינו כשאר איסורים שמשערים בשישים.
הפרי תאר (סק״א) מסכם שמידי ספק לא יצאנו ויש להחמיר בספק של תורה, ולכן עכבר שבשדה אוסר בכל דבר עד שיבדקו ויתברר שנתן טעם לפגם.
ר׳ זירא, שהחמצה יתירה של העיסה הריהי משביחה אותה, משום שניתן להשתמש בה לחמץ עיסות אחרות, תא שמע מסיפא [בוא ושמע ראיה מסופה של אותה ברייתא]: היין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין — אסור, ור׳ שמעון מתיר. והא הכא נמי [והרי כאן גם כן] שפגם מעיקרא [מתחילה], ופליגי [ונחלקו]!
this can be explained in accordance with the explanation of Rabbi Zeira that dough is different because it is enhanced in any event, come and hear a refutation of that explanation from the latter clause of the same baraita: Forbidden wine that fell into lentils or forbidden vinegar that fell into split beans renders the food forbidden. And Rabbi Shimon deems them permitted. And here also, it is a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the dough from the outset, and they disagree.
הכל
(2) וְכִי תֵּימָא ה״נ הָכָא נָמֵי כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ עוּלָּא לְרַבִּי חַגָּא כְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם וּמִי פְּלִיגִי כְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם וְהָא קָתָנֵי נָפַל שֶׁל תְּרוּמָה תְּחִלָּה דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
And if you would say: Here too, it can be explained as Ulla responded to Rabbi Ḥagga, that the baraita is referring to a case when the vinegar enhanced the flavor of the split beans and subsequently detracted from it, e.g., where it spilled into cold split beans and then they were heated, this cannot be said, as do they actually disagree in a case when the forbidden substance enhanced the flavor of the permitted food and subsequently detracted from it? But isn’t it taught in the first clause of the baraita that if the leaven of teruma fell in first, before the non-sacred leaven, everyone agrees that it renders the dough forbidden, as it enhanced the flavor of the dough at the outset, even though the flavor was subsequently detracted from by the non-sacred leaven?
וכ״ת הכא נמי כדשני ליה עולא בשהשביח ולבסוף פגם [א מי פליגי כו׳. ק״ל וכיון דפשיטא ליה מברייתא קמייתא דלא פליגי בשהשביח ולבסוף פגםב]1. ע״כ בפוגם מתחילתו מחלוקת, ול״ל לאתויי הך ברייתא.ג
א. ע״פ כ״י אב, בחי׳ הרשב״א מביא בקיצור: תימה א״כ מעיקרא כשתרץ לו הכא נמי כר׳ זירא, אמאי לא אקשי ליה הכי והא קתני נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור וצ״ע (עמ׳ קסד). ועיין בהערת הגרא״ז שתיקן חסרון הנדפס (אלא שתיקונו הוא ע״פ יסוד התוס׳ ד״ה ת״ש מסיפא, ע״ש וקושיית רבינו כבכ״י אב היא מנקודה אחרת).
ב. ע״פ כ״י אב, בחי׳ הרשב״א מביא בקיצור: תימה א״כ מעיקרא כשתרץ לו הכא נמי כר׳ זירא, אמאי לא אקשי ליה הכי והא קתני נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור וצ״ע (עמ׳ קסד). ועיין בהערת הגרא״ז שתיקן חסרון הנדפס (אלא שתיקונו הוא ע״פ יסוד התוס׳ ד״ה ת״ש מסיפא, ע״ש וקושיית רבינו כבכ״י אב היא מנקודה אחרת).
ג. ועיין בתוס׳ ד״ה ת״ש מסיפא, דתירצו: דניחא ליה להביא כל הברייתות עד שמעמידן על האמת.
1. הגהת הגרא״ז: תימא דהו״ל לאתויי רק ברייתא דנפל של תרומה תחלה דמוכחא.
ומי פליגי והא קתני נפל של תרומה תחלה וכו׳, אלמא במשביח ולבסוף פגם לא פליגי וכו׳. תימא אם כן מעיקרא כשתרץ לו הכא נמי כר׳ זירא, אמאי לא אקשי ליה הכי והא קתני נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור, וצריך עיון.
וכי תימא, הכא נמי כדשני ליה [ואם תאמר, כאן גם כן מדובר כמו שתירץ לו] עולא לר׳ חגא: במקרה כשהשביח ולבסוף פגם כשנפל לצוננין והרתיחם — אין אפשרות לומר כך, ומי פליגי [והאם חלוקים הם] במקרה שהשביח ולבסוף פגם? והא קתני [והרי שנינו]: נפל של תרומה תחלה — דברי הכל אסור, מאחר שהשביח בתחילה על ידי התרומה, אף שלבסוף פגם השאור של החולין!
And if you would say: Here too, it can be explained as Ulla responded to Rabbi Ḥagga, that the baraita is referring to a case when the vinegar enhanced the flavor of the split beans and subsequently detracted from it, e.g., where it spilled into cold split beans and then they were heated, this cannot be said, as do they actually disagree in a case when the forbidden substance enhanced the flavor of the permitted food and subsequently detracted from it? But isn’t it taught in the first clause of the baraita that if the leaven of teruma fell in first, before the non-sacred leaven, everyone agrees that it renders the dough forbidden, as it enhanced the flavor of the dough at the outset, even though the flavor was subsequently detracted from by the non-sacred leaven?
הכל
(3) אֶלָּא לָאו ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ בִּפְגַם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת שְׁמַע מִינַּהּ.
Rather, must one not conclude from it that the dispute is with regard to a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the food from the outset? The Gemara affirms: Conclude from it that this is so.
אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבפגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].
Rather, must one not conclude from it that the dispute is with regard to a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the food from the outset? The Gemara affirms: Conclude from it that this is so.
הכל
(4) הָנֵי תְּלָתָא בָּבֵי דְּקָתָנֵי לְמָה לִי בִּשְׁלָמָא בָּבָא דְּסֵיפָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת מְצִיעֲתָא נָמֵי הִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
The Gemara asks: With regard to those three clauses that the baraita teaches concerning different cases, why do I need all three of them? Granted, the last clause, concerning the wine spilling into the lentils, teaches us that the dispute is with regard to a case where the forbidden substance detracts from the flavor of the food from the outset. The middle clause, with regard to the case where the leaven of teruma fell in first, also teaches a novel halakha, which is that in the case of a forbidden substance that enhanced the flavor of the food and subsequently detracted from it, everyone agrees that the mixture is forbidden.
תלתא בבי – רישא היכא דנפלו כאחת ואשמועינן פלוגתא.
מציעתא – נפל של תרומה תחלה. בבא דסיפא יין שנפל לתוך עדשים. מציעתא נמי אשמעינן דהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור.
והני תלתא בבי – תרתי דשאור והך דיין שנפל לתוך עדשים ואע״ג דבשאור איכא תרי בבי נפל של תרומה תחלה ונפל של חולין תחלה תרוייהו חשיב להו חדא דמשום נפל של תרומה תחלה מסיים לפרושי נפל של חולין תחלה לאשמועינן דאפילו בפוגם מעיקרא קאסר ת״ק.
ותלתא בבי דקתני בגוה למה לי בשלמא בבא דסיפא קמ״ל דבפגום מעיקרא מחלוקת – פירש המורה: תלתא בבי – רישא היכא דנפלו כאחת דאשמעי׳ פלוגתא. מציעתא – נפל של תרומה תחלה. סיפא – יין שנפל לתוך העדשים. ואינו נראה לי אלא תלתא בבי הוי גבי שאור: רישא – שאור של חולין ושל תרומה שנפלו ביחד, מצעיתא – נפל של תרומה תחלה, סיפא – נפל של חולין תחלה. ומסיפא שמעינן דבפגום מעיקרא מחלוקת. והך סיפא אחריתי דיין שנפל לתוך ענבים אתת לגלויי על הך דשאור דלא תימא טעמא כדר׳ זירא.
ושואלים: הני תלתא בבי דקתני [אותן שלוש פסקאות ששנה בברייתא] במקרים שונים, למה לי את שלושתן? בשלמא בבא דסיפא [נניח בפסקה האחרונה] ביין שנפל לתוך עדשים, קא משמע לן [משמיע לנו]: בפוגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת כפי שהוכחנו, מציעתא נמי [בפסקה האמצעית גם כן] שנפל שאור של תרומה תחילה, משמיע לנו כי השביח ולבסוף פגם — דברי הכל אסור,
The Gemara asks: With regard to those three clauses that the baraita teaches concerning different cases, why do I need all three of them? Granted, the last clause, concerning the wine spilling into the lentils, teaches us that the dispute is with regard to a case where the forbidden substance detracts from the flavor of the food from the outset. The middle clause, with regard to the case where the leaven of teruma fell in first, also teaches a novel halakha, which is that in the case of a forbidden substance that enhanced the flavor of the food and subsequently detracted from it, everyone agrees that the mixture is forbidden.
הכל
(5) אֶלָּא רֵישָׁא לְמָה לִי הַשְׁתָּא וּמָה סֵיפָא דְּלָא קָא מַשְׁבַּח כְּלָל אָסְרִי רַבָּנַן רֵישָׁא דְּקָא מַשְׁבַּח מִיבַּעְיָא.
But why do I need the first clause, concerning the case of non-sacred leaven and leaven of teruma falling into the dough together? It could have been inferred from the other two clauses that the dough is forbidden, in the following manner: Now that in the case of the last clause, where the forbidden substance does not enhance the permitted food at all, the Rabbis deem it forbidden, is it necessary to say that it is forbidden in the first clause, where the forbidden substance enhances the food’s flavor at first before detracting from it?
סיפא דלא משבח כלל – יין בעדשים אסרי רבנן.
רישא – דתרומה אשבחיה בהדי שאור דחולין ברישא והדר פגמה תרוייהו מיבעיא.
אלא רישא [בפסקה הראשונה] בנפלו תרומה וחולין בבת אחת למה לי להביאה כלל? שהרי אפשר היה ללמוד מן ההמשך ובאופן זה: השתא, ומה סיפא דלא קא משבח כלל, אסרי רבנן [עכשיו, ומה בסוף במקרה שנפל היין לעדשים, שאינו משביח כלל, בכל זאת אוסרים חכמים], רישא דקא משבח מיבעיא [במקרה הראשון שהוא משביח בתחילה צריך לומר] שאוסרים?
But why do I need the first clause, concerning the case of non-sacred leaven and leaven of teruma falling into the dough together? It could have been inferred from the other two clauses that the dough is forbidden, in the following manner: Now that in the case of the last clause, where the forbidden substance does not enhance the permitted food at all, the Rabbis deem it forbidden, is it necessary to say that it is forbidden in the first clause, where the forbidden substance enhances the food’s flavor at first before detracting from it?
הכל
(6) אָמַר אַבָּיֵי רֵישָׁא לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן עִיסָּה זוֹ רְאוּיָה לְהַחְמִיץ בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת מִי גָּרַם לָהּ שֶׁתַּחֲמִיץ בְּשָׁעָה אַחַת אִיסּוּר.
Abaye said: The first clause is necessary to teach that Rabbi Shimon deems it permitted. And this is what the Rabbis said to Rabbi Shimon: This dough was fit to become leavened in two hours if the permitted leaven had fallen into it alone. What caused it to become leavened in one hour? The forbidden leaven. Therefore, the dough is forbidden.
לר״ש אצטריך – לאשמועינן דר׳ שמעון מתיר.
מי גרם לה שתחמץ בשעה אחת איסור – ונמצא דהשביחו ולבסוף פגם ובההיא הא קא מודית לן דאסור.
רישא לר״ש אצטריך והכי קאמרו ליה רבנן לר״ש כו׳ – פירוש רישא רבנן נקטוה כסבורין להכריח לר״ש דמודה להו בגווה.
(6-7) ג״ה מי גרם לה שתחמע בשעה אחת איסור ואינו – כלומר מי גרם לה השבח הזה שנתחמעה בשעה אחת ריבוי שאור דאיסור אלא שהלך לו בשבחו ואינו כלומר שחזר ופגם לאלתר ומכל מקום השביח ולבסוף פגם הוא שאתה מודה בו לאסור.
אמר אביי: רישא [הפסקה הראשונה] לר׳ שמעון אצטריך [הוצרכה] להשמיע לנו שגם בזה הוא מתיר. והכי קאמרי ליה רבנן [וכך אמרו לו חכמים] לר׳ שמעון: עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות אם היה נופל שם רק שאור של היתר, מי גרם לה שבח זה שתחמיץ בשעה אחת? שאור של איסור. ואם כן, אף אתה צריך להודות לנו שהוא משביח ולבסוף פוגם!
Abaye said: The first clause is necessary to teach that Rabbi Shimon deems it permitted. And this is what the Rabbis said to Rabbi Shimon: This dough was fit to become leavened in two hours if the permitted leaven had fallen into it alone. What caused it to become leavened in one hour? The forbidden leaven. Therefore, the dough is forbidden.
הכל
(7) ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּשֶׁהִשְׁבִּיחוּ שְׁנֵיהֶם הִשְׁבִּיחוּ כְּשֶׁפָּגְמוּ שְׁנֵיהֶם פָּגְמוּ.
And Rabbi Shimon could respond that when the two types of leaven enhanced the flavor of the dough, they both enhanced it, not only the forbidden leaven; and when they subsequently detracted from it, they both detracted from it. Therefore, it is permitted.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 6]
(ז) ור״ש כשהשביחו שניהם כו׳ – לומר שאין אני מודה אלא כשהוא לבדו משביח ואחר כך פוגם אבל זה שהשביח בסיוע באחרים פוגם מעיקרו אני חושבו.
And Rabbi Shimon could respond that when the two types of leaven enhanced the flavor of the dough, they both enhanced it, not only the forbidden leaven; and when they subsequently detracted from it, they both detracted from it. Therefore, it is permitted.
הכל
(8) לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיצְטָרֵף הֶיתֵּר וְאִיסּוּר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְלִיתְּסַר.
The Gemara asks: Even according to the opinion of Rabbi Shimon, let the permitted leaven and the forbidden leaven combine together and render the dough forbidden, since Rabbi Shimon concedes that if the permitted food was initially enhanced by the forbidden substance it is forbidden.
לרבי שמעון ליצטרפו היתר לאיסור – וא״ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזה וזה גורם כההיא דסוף פרק כל הצלמים (לעיל דף מט.) וי״ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי להחמיץ ולא בזה כי מצטרפי ה״ל זה וזה גורם אבל כשיש בכל אחד כדי להחמיץ אין שייך זה וזה גורם ואפי׳ מאן דשרי התם אסר הכא [וע׳ תוס׳ פסחים כז. ד״ה עד].
ולר״ש לצטרף היתר בהדי איסור וליתסר – פי׳ שיהא כאלו הכל אסור דהא בעלמא היתר מצטרף לאסור והכא נמי לצטרף ולתסר משום משביח ולבסוף פגם.
ור״ש ליצטרף היתר לאיסור וליתסר – קשה לי מאי קושיא דהא אמרי׳ בפ׳ אלו עוברין [ד׳ מ״ג] דבכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאסורי נזיר. וא״נ שאור בבל תקטירו. אבל שאר איסורין לא ובהדיא אמרי׳ התם דבתרומה אין היתר מצטרף לאיסור דאמרי׳ גבי ההיא דהמקפה של תרומה וכו׳ מ״ט לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור לא מאי כזית. כזית בכדי אכילת פרס. אלמא דבתרומה אין היתר מצטרף לאיסור. ובהדיא נמי תנן ומייתי לה בסו״פ כל הצלמים שאור של חמץ ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה וכו׳. וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ דאלמא דאין היתר מצטרף לאיסור. אדרבה זה וזה גורם הוא ומותר. וניחא לי דשאור זה של תרומה אע״פ שאין בו כדי לחמץ בשעה א׳ מ״מ נותן טעם הוא בעיסה אלא שכיון שאינו מספיק לחמץ אותו טעם שהוא נותן בעיסה טעם פגום הוא שכל שהעיסה מתחלת להתחמץ ולא נגמרה נפגמה ומשום האי טעמא קרינן בפ׳ אלו עוברין לסידוק חמץ נוקשה כדאי׳ התם ומשו״ה מקשינן כיון שאיסור זה בפ״ע הוא נו״ט בעיסה בשעה א׳ אע״פ שאלו הי׳ בפ״ע היה פוגם בעיסה כיון שעכשיו בצירוף ההיתר אין טעמו פגמו ליתסר ולהוי כשהשביח ולבסוף פגם לפי שזה אינו צירוף גמור דתימא דאין היתר מצטרף לאיסור שאיסור זה בפ״ע יש בו כדי ליתן טעם בהיתר בשעה אחת. והיתר זה אינו צריך לו לסייעו בנתינת הטעם אלא גרמא בעלמא הוא שגורם לו שאין טעמו של איסור לפגם. ועוד שבאיסור לבדו יש בו כדי לחמץ והיתר אין מסייעו אלא לקרב חימוצו. ומתרצינן דר״ש לטעמי׳ דאמר איסור ואיסור לא מצטרפי וכ״ש שכל שהאיסור בפ״ע אין בו כח לאסור העיסה בשעה א׳ אלא בסיועו של היתר שאין ההיתר מסייעו לאסור אע״פ שאינו מסייעו גמור אלא גרמא בעלמא וקירוב שעה א׳ בעלמא:
ושואלים: אף לדעת ר׳ שמעון, ליצטרף [שיצטרפו] היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר [זה עם זה, ושייאסר], שהרי גם ר׳ שמעון מודה שאם השביח מתחילה — אסור!
The Gemara asks: Even according to the opinion of Rabbi Shimon, let the permitted leaven and the forbidden leaven combine together and render the dough forbidden, since Rabbi Shimon concedes that if the permitted food was initially enhanced by the forbidden substance it is forbidden.
הכל
(9) ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר אפי׳ אֲפִילּוּ אִיסּוּר וְאִיסּוּר נָמֵי לָא מִיצְטָרְפִי.
The Gemara responds: Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning, as he says that even a forbidden substance and another forbidden substance do not combine to render a mixture forbidden. Accordingly, a forbidden substance and a permitted substance certainly do not.
רבי שמעון לטעמיה דאמר אפי׳ איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפים ר״ש אומר אין מצטרפין – תימה דבמעילה (דף יח.) פריך מהא דקאמר ר׳ שמעון הערלה והכלאים אין מצטרפין אההיא דר׳ שמעון דאמר כל שהוא למכות וא״כ למ״ל צירוף ומשני התם אין מצטרפין אין צריכין לצרף פירוש דבכל שהוא נמי מיחייב והכא משמע דאין מצטרפין ממש קאמר שאין מצטרפין לחייב ותירץ ר״ת דההיא דהתם דפריך מינה במסכת מעילה היינו מתניתא דהתם דמסכת ערלה דאמרינן נמי רבי שמעון אומר אין מצטרפין גבי ערלה וכלאי הכרם והתם מיירי בערלה וכלאי הכרם שהם בעינייהו בלא תערובת ולכך קאמר אין צריכין לצרף וההיא דמייתי הכא לאו היינו מתני׳ דמסכת ערלה אלא היינו מתני׳ דמיירי בתערובת והכי איתא התם הערלה והכלאים אסורין ומצטרפין זה עם זה ר״ש אומר אין מצטרפין והכי פירושו דת״ק סבר דמצטרפין זה עם זה לאסור התערובת דהיתר אי ליכא מאתים שאם נפל חצי לוג מערלה וחצי מכלאי הכרם לפחות ממאתים לוגין דהיתר מצטרפין לאסור התערובת ור״ש אומר אין מצטרפין לאסור דכיון דאיכא מאתים דהיתר מערלה לחוד או מכלאי הכרם מותר אע״ג דליכא מאתים מן כולם והשתא ניחא דעל כרחך הך אין מצטרפין ממש קאמר כדפי׳ דליכא למימר אין צריכין לצרף קאמר כי ההיא דמסכת ערלה ומשום דכל שהוא למכות כדקאמר התם ר״ש כל שהוא למכות היינו דוקא באיסור בעיניה אבל ע״י תערובות בהיתר לא דאל״כ לא תמצא שום ביטול לר״ש לא ברוב ולא בס׳ ולא במאתים אלא ודאי באיסור מעורב בהיתר מודה ר״ש כדפי׳ אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכא טעם חשבינן ליה כאילו היה האיסור בעין דהא טעם כעיקר כדפ״ל [עי׳ תוס׳ מעילה יח. ד״ה תני ותוס׳ שבת פט: ד״ה אסורין ותוס׳ בכורות כז: ד״ה וכי הזאה].
הא דאמרי׳ ר״ש לטעמיה דאמר אפי׳ איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן וכו׳. ק״ל הא איתמרא עלה בגמ׳ במס׳ מעילה פ׳ קדשי מזבחב ומי צריך ר״ש לצרופי והתניא ר״ש אומר כל שהוא למכות,ג תני אין צריכין לצרף.ד וכיון דאין צריכין לצרף קתני, ולמלקות, מנלן דלר״ש לאה מצטרפי לענין מתבל ומחמץ. וא״לו דהכי קתני ר״ש אומר אינן מצטרפין שאינן ראויין להצטרף ואינן צריכין להצטרף והכל בכלל. ויותר נראה שהוא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות, כאן סברוז דלצירוף מתבל ומחמץ קאמרינן, דודאי צריכין לצירוף,ח ואין מצטרפין ממש קאמר ושם סברו דלגביט איסורין בעיניהו קאמ׳ ולמלקות, ואין צריכין להצטרף לר׳ שמעון. ושוב מצאתי קושיא זו בתוס׳ ותירוצא בשם רבינו תם ז״לי דההיא מתני׳ דמעילה ודאי לענין מלקות נשנת וכן כל השנויין עמה שם, אבל זו שמביאין כאן בגמ׳ לענין נותן טעם הם, משנה אחרת היא ששנויה במסכת ערלהכ כלשון הזה הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואין צריך להרים, ר׳ שמעון אומ׳ אין מצטרפין, ר׳ אלעזרל אומר מצטרפין ליתןמ טעם אבל לא לאסור, וזו נשנת לענין צרוף דנותן טעם וכ״ל,נ וכן כל אותו הפרק, ומזו הקשו כאן בגמ׳ אלא שקצרו אותה, וכן משנה דספק ביאה לקמןס מביאין אותה בגמ׳ בכל מקום שלא בלשונה, וכן דכותי בתלמוד,ע וזה העיקר.
א. ב: איתמר.
ב. מעילה יח, א.
ג. למכות, באכילה כל שהוא עובר בלאו וא״כ למאי מצטרפין (רש״י).
ד. א: לפרש, וטעות הוא.
ה. ב: לר״ש דלא.
ו. עיין בריטב״א שמביא כל הענין.
ז. א: סברי.
ח. אב: צירוף.
ט. דלגבי, מתיבה זו עד הא דתנן (דף עב ע״א) חסר בנדפס ובכ״י א, ושם בכ״י מצויין: חסר כאן י״ו שיטין וג׳ עלין שלמים וחע״ד, ות״ל שאבידה זו הוחזרה כאן ע״פ כ״י ב.
י. בתוס׳ כאן, ד״ה רבי שמעון.
כ. ערלה ב, א.
ל. שם: אליעזר.
מ. שם: בנותן.
נ. וכ״ל, כן בכ״י, ואפשר שנקוד למחיקה.
ס. ע, א ועי׳ טהרות פ״ו מ״ד־ה.
ע. וכן תמצא דוגמאות בתלמוד הרבה.
ר״ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפין – פירוש שאם נפלו שניהם לפחות ממאתים מכדי שניהם אוסרין אותו אף על פי שיש בו יותר ממאתים לכל אחד בפני עצמו.
ר״ש אומר אין מצטרפין והקשה ר״ת ז״ל דהא במסכת מעילה דאיתא להא מתני׳ פרישנא בגמרא דלאו בבטול אסורין מיירי אלא לענין מלקות ומאי אין מצטרפי׳ דקאמר ר״ש שאין צריכין צירוף דכל שהוא למכות. ותירץ דהא לאו מתני׳ דמעילה היא אלא משנה אחרת שהיא במסכת ערלה בלישנא אחרינא והכין איתא התם התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפי׳ זה עם זה ואין צריך להרים ר״ש אומר אין מצטרפין ע״כ והתלמוד הביאה בכאן בקוצר שלא בלשונה וכן דרכו במקומות הרבה כדכתיבנא בבבא בתרא.
ההוא עכברא דנפל בשכרא פירו׳ וסלקוהו דכל איסו׳ ניכר אין לו ביטול אלא שנשאר שם טעמו ולא היה שם שיעור לבטלו דכי אמרינן דבריה לא בטלה הני מילי היא גופה כשנפלה במינה בענין שאינה ניכרת אבל פליטתה מתבטל הוא בנותן טעם ומה שאמרו בירושלמי דאורי רבי יוחנן בעכברא באלף מחמיר היה בביטול טעמו דקסבר דיהיב טעמא טובא.
אי נמי דטעמיה גוי והוה ביה טעמא וקיימא לן דטעמא לא בטיל בנ״ל. ויש אומרין דעכברא שם מקום הוא ובאיסורי משהו הוה עובדא.
בד״ה ר״ש לטעמיה כו׳ אבל היכא דלא שייך ביטול כו׳ כצ״ל:
בד״ה דהא כו׳ ואפ״ה אסריה רחמנא אף כל נט״ל דשרצים אסור כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: ר׳ שמעון לטעמיה [לשיטתו], שאמר: אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפי [גם כן אינם מצטרפים] לאסור, וכל שכן איסור והיתר,
The Gemara responds: Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning, as he says that even a forbidden substance and another forbidden substance do not combine to render a mixture forbidden. Accordingly, a forbidden substance and a permitted substance certainly do not.
הכל
(10) דִּתְנַן אהָעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין מִצְטָרְפִין.
The Gemara comments: This is as we learned in a mishna (Me’ila 18a): If orla and diverse kinds planted in a vineyard fell into a permitted substance, and neither one is sufficient in its own quantity to render the mixture forbidden, they combine to render it forbidden if together they are of a sufficient quantity. Rabbi Shimon says: They do not combine, and each forbidden substance is treated individually. Here too, since when the forbidden leaven enhanced the dough, it was not sufficient to enhance it by itself, the permitted leaven does not combine with it to render the dough forbidden.
דתנן הערלה וכלאי הכרם מצטרפין ר׳ שמעון אומר אין מצטרפין – פירוש: ההיא דתנן גבי ערלה דמיירא כשנתערבו בהתר כדפרישית לעיל.
דתנן [ששנינו במשנה]: הערלה וכלאי הכרם שנפלו בתוך היתר, ואין בכל אחד מהם כדי לאוסרו — מצטרפין אם יש בשניהם יחד כשיעור לאסור, ר׳ שמעון אומר: אין מצטרפין, וכל איסור נידון לעצמו. וגם כאן, הואיל ובשעה הראשונה שהשביח האיסור — לא יכול היה להשביח בעצמו — אין ההיתר מצטרף אליו לאסור.
The Gemara comments: This is as we learned in a mishna (Me’ila 18a): If orla and diverse kinds planted in a vineyard fell into a permitted substance, and neither one is sufficient in its own quantity to render the mixture forbidden, they combine to render it forbidden if together they are of a sufficient quantity. Rabbi Shimon says: They do not combine, and each forbidden substance is treated individually. Here too, since when the forbidden leaven enhanced the dough, it was not sufficient to enhance it by itself, the permitted leaven does not combine with it to render the dough forbidden.
הכל
(11) הָהוּא עַכְבְּרָא דִּנְפַל לְחָבִיתָא דְּשִׁיכְרָא אַסְרֵיהּ רַב לְהָהוּא שִׁיכְרָא אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת נֵימָא קָסָבַר נט״ל נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר.
§ The Gemara recounts an incident involving a certain mouse that fell into a barrel of beer. Rav deemed that barrel of beer forbidden. The Sages said before Rav Sheshet: Shall we say that Rav maintains that even in a case where the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is forbidden? Presumably, the mouse imparted flavor to the detriment of the beer.
אועכבר שנפל לתוך חבית של שכר או של חומץ אף על גב דמשבח ליה בטל בס׳ כדין שאר איסורין. והוא דאיתיה לעכבר בעין דלא אימרטט, אבל אימרטט אסור דילמא טעים מיניה כעדשהב. כדאמר (ע״ז סט ע״א) רב שמואל בר יהודה אבא שיער שיכרא שנפל בו עכבר בס׳ והילכתא אידי ואידי, בין שיכרא בין חלא, בס׳. ואמרינן נמי אמר ליה רב הילל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא בעכבר שנפל לגו חלא ואסר א״ל התם אימרטוטי אימרטט, אלמא באימרטט אסיר אבל שלם בס׳. ואי נפל לגו חמרא ודאי לפגם הוא ולא בעי אפילו ס׳ג. ואי אימרטט ודאי אסור. ונראה בעיני דאי מסנן ליה במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום במסננת [שרי], דמה לי אפקיה שלם מה לי אפקיה נמרטד. ובלבד דלפקיה כוליה.
א. עד סוף הדיבור הובא במרדכי ר׳ תתנה.
ב. כפירש״י כאן. ועי׳ מה שדנו בדברי רש״י הש״ך והט״ז רס״י קד אם דוקא בשרץ דשיעורו בכעדשה דינא הכי או בכל דבר איסור יבש בלח חיישינן למשהו. ועי׳ מש״כ להלן ח״ג עמ׳ תשיח הערה מג.
ג. וכ״ד רשב״ם הו״ד בראבי״ה עמ׳ נה ובמרדכי שם ועוד.
ד. וכ״ה בטושו״ע רס״י קד.
1. בכ״י של ראב״ן מופיע כאן דיון בסוגיית ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. הדברים הובאו לעיל ע״ז ג׳. על סדר הש״ס.
ההוא עכברא דנפל בגו חביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא – תימה דהא צונן בצונן הוא ולשתרי וי״ל דמיירי ששהה שם יום או יומים והיה כבוש בתוך השכר וכבוש הרי הוא כמבושל.
ההוא עכברא דנפל לשכרא. ומת(ה), ולא היה בשכר ששים והוה בו טעם העכבר. אסריה רב לההוא שכרא. לימא קסבר רב נותן טעם לפגם [אסור]. (בשרצים) [דשרצים] אפילו לא יהיו מוסרחים אלא בני יומן, לפגם הם. אמר להו רב ששת, בעלמא. כגון בנבילה ובשאר איסורין. קסבר רב נותן טעם לפגם מותר. ושאני הכא, בשרצים, דחדוש כדאסרינהו רחמנא, דהא כל שרצים מימאס מאיסי ובדילי אינ[ש]י מיניהו, ונותנין טעם לפגם הם, ואפילו הכי אסרינהו רחמנא, הילכך נחדש בהו שאפילו יהיו מוסרחין אוסרין. אבל בנבילה נותן טעם לפגם מותר.
בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר – ראיתי מקשים דרב אדרב דאמרינן בפסחים אמר רב קדרות בפסח יישברו ואמאי והא נותן טעם לפגם מותר. ומתרצים דשאני חמץ בפסח דמשהו אסור בין במינו בין שלא במינו לרב ועל כן אין שייך לומר בו נותן טעם לפגם מותר דאפילו לא נתן טעם אלא משהו אסור אבל בשאר איסורין ודאי סבירא ליה דנותן טעם לפגם מותר. ואינו נראה לי אלא כדכתבית בפרק כל שעה במהדורא בתרא על המורה דפירש על קדירות בפסח יישברו דקסבר רב נותן טעם לפגם אסור והוכחתי שם דאפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר יישברו שהרי קדירות שלהם אפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר סבירא ליה דיישברו דהכי אמרי׳ בשלהי מסכתין בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכולן שנשתמשו בהן עד שלא הגעיל וליבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא כמאן דאמ׳ נותן טעם לפגם מותר ועד כאן לא פליגי אלא בדיעבד ולמישרי לההוא בישולא אבל להשתמש בהן לכתחלה דכולי עלמא לא פליגי דאסור והכא נמי אפילו אי איתה דסבר נותן טעם לפגם מותר הרי אסור להשתמש בהן לכתחלה הילכך יישברו.
א מסופר, ההוא עכברא [עכבר אחד] שנפל לחביתא דשיכרא [לחבית שיכר], אסריה [אסר] רב לההוא שיכרא [את השיכר ההוא]. אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב ששת: נימא קסבר [האם נאמר שהוא סבור] שנותן טעם לפגם אסור? שהרי העכבר טעמו בוודאי פוגם!
§ The Gemara recounts an incident involving a certain mouse that fell into a barrel of beer. Rav deemed that barrel of beer forbidden. The Sages said before Rav Sheshet: Shall we say that Rav maintains that even in a case where the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is forbidden? Presumably, the mouse imparted flavor to the detriment of the beer.
הכל
(12) אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת בְּעָלְמָא סָבַר רַב נט״ל נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר וְהָכָא חִידּוּשׁ הוּא דְּהָא מִימְאָס מְאִיס וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ וַאֲפִילּוּ הָכִי אַסְרֵיהּ רַחֲמָנָא הִלְכָּךְ נט״ל נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם נָמֵי אָסוּר.
Rav Sheshet said to them: Rav generally maintains that in a case where the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. But here, in the case of a mouse, it is a novelty that the Torah prohibits the flavor from a mouse at all, as it is repulsive and people distance themselves from consuming it, and even so the Merciful One prohibits it. Therefore, although it imparts flavor to the detriment of the mixture, it is still forbidden.
והכא – גבי שרץ היינו טעמא דאסור בפגם.
דהא – איסור שרץ חידוש הוא.
דהא מימאיס – ובלאו אזהרה בדילין אינשי מיניה ולמה ליה דאזהר רחמנא עליה ש״מ אפי׳ נותן טעם לפגם אסור.
דהא מאיסא ובדילי אינשי מיניה – פ״ה וא״כ למ״ל דאסריה רחמנא דהיינו חידושיה וכן פירש לקמן גבי שכבת זרע ול״נ דנהי דמאיס ובדילי אינשי מיניה מ״מ לא הוה ידעינן דהאוכלו בלאו האוכל שרץ וכן שיהא טמא בשכבת זרע ועוד דא״כ לא הוי חידוש כחידוש בעלמא בכל מקום בתלמוד דחידוש בעלמא ר״ל איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור לכן נראה דהא בדילי אינשי מיניה וא״כ מן הדין היה לנו להתירו משום דהוי פגם ונותן טעם לפגם בעלמא מותר ואפ״ה אסריה רחמנא אף כל נט״ל דשרצים אסור כיון שכך איסור דשרצים והשתא ניחא דהוה כשאר חידוש דעלמא שבכל התלמוד דהוא איסור מכלל היתר.
חידוש הוא דקא מאיס ובדילי אינשי מיניה – פירוש: והוה ליה נבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא ואפילו הכי אסריה רחמנא.
אמר להו [להם] רב ששת: בעלמא סבר [בכלל סבור] רב שנותן טעם לפגם מותר, והכא [וכאן] חידוש מיוחד הוא שחידשה התורה בעכבר וכיוצא בו, דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה [שהרי מאוס הוא ואנשים בדלים ממנו מעצמם], ואפילו הכי אסריה רחמנא [כך אסרה אותו התורה], הלכך [על כן] נותן טעם לפגם נמי [גם כן] אסור בו, שלא כמו שלמדנו מנבילה.
Rav Sheshet said to them: Rav generally maintains that in a case where the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. But here, in the case of a mouse, it is a novelty that the Torah prohibits the flavor from a mouse at all, as it is repulsive and people distance themselves from consuming it, and even so the Merciful One prohibits it. Therefore, although it imparts flavor to the detriment of the mixture, it is still forbidden.
הכל
(13) אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת אֶלָּא מֵעַתָּה לִיטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ אַלְּמָה תְּנַן במְטַמְּאִין לַחִים וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁים.
The Sages said to Rav Sheshet: If that is so, that the halakha with regard to a mouse is considered a novelty and is therefore understood to be more stringent than the norm, then a dead mouse should impart ritual impurity whether it is moist or dried out. Why did we learn in a mishna (Nidda 54b) that carcasses of creeping animals impart impurity when they are moist but do not impart impurity when they are dried out?
אלא מעתה – אי חידוש הוא.
יטמא לח ויבש – שהרי מאוס הוא ובדילי אינשי ממגעו למה ליה דאזהר רחמנא עליה ש״מ אפי׳ כשהוא יבש מטמא.
אלמה תנן – במסכת נדה (דף נד:) אבל השרץ ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין אלא לאו ש״מ לא מאיס שרץ ולאו חידוש ואיצטריך לאזהורי עליה דעובדי כוכבים אכלי.
אלא מעתה ליטמא לח ויבש – כיון דחידוש הוא כדאמר וא״ת מאי פריך בשלמא גבי איסור הוי חידוש כיון דנט״ל בעלמא שרי והכא אסריה רחמנא אלא גבי טומאה מה בכך אי הוי פגם הא גבי טומאה אין לחלק בין פגם לשבח וי״ל דגבי טומאה נמי הוי חידוש מה שהוא מטמא במה שהוא פגם שהרי גלי קרא בנבלה דשאינה ראויה לגר דהיינו שהסריחה אינה קרויה נבלה.
אלא מעתה ליטמא לח ויבש – פירוש: כיון דלא חזי לאכילה מיקרי שרץ יבש דלא חזי לאכילה לא מיקרי שרץ דומיא דנבלה אלא אי אמרת דלח נמי לא חזי לאכילה ליטמי לח ויבש כדם הנדה ובשר המת.
אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב ששת: אלא מעתה, לפי הסברך זה, שחידוש הוא, ובא להחמיר יותר משאר איסורים. ליטמא [שיטמא] העכבר וכיוצא בו כשהוא לח וגם כשהוא יבש, אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: השרצים מטמאין כשהם לחים ואין מטמאין יבשים?
The Sages said to Rav Sheshet: If that is so, that the halakha with regard to a mouse is considered a novelty and is therefore understood to be more stringent than the norm, then a dead mouse should impart ritual impurity whether it is moist or dried out. Why did we learn in a mishna (Nidda 54b) that carcasses of creeping animals impart impurity when they are moist but do not impart impurity when they are dried out?
הכל
(14) וּלְטַעְמָיךְ שִׁכְבַת זֶרַע תְּטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ אַלְּמָה תְּנַן גמְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין.
Rav Sheshet responded: And according to your reasoning, in which you compare the halakhot of ritual impurity to forbidden foods, then with regard to semen, which is also repulsive, it should impart impurity whether moist or dried out. Why did we learn in a mishna (Nidda 54b) that semen imparts impurity when it is moist but it does not impart impurity when it is dried out?
וליטעמיך שכבת זרע תיטמי לח ויבש – פירוש: הרי שכבת זרע דלא חזיא לאכילה כלל ואפילו הכי חילק בה בין לח ליבש והם הכי נמי בעכבר אף על גב דלא חזי לאכילה כלל חילק בו דגזירת מלך היא ולאו משום טעמא דבענן דחזי לאכילה כנבלה.
אמר להם: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתם מדמים דין טומאה לדין איסור, שכבת זרע שגם היא מאוסה גם כן תטמא לח ויבש, אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: בשכבת זרע ושרץ מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין?
Rav Sheshet responded: And according to your reasoning, in which you compare the halakhot of ritual impurity to forbidden foods, then with regard to semen, which is also repulsive, it should impart impurity whether moist or dried out. Why did we learn in a mishna (Nidda 54b) that semen imparts impurity when it is moist but it does not impart impurity when it is dried out?
הכל
(15) אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר שִׁכְבַת זֶרַע אָמַר רַחֲמָנָא בִּרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ ה״נ הָכָא נָמֵי בְּמוֹתָם אָמַר רַחֲמָנָא כְּעֵין מוֹתָם.
Rather, what have you to say? With regard to the ritual impurity of semen, the Merciful One states: “The flow of seed” (Leviticus 15:16), meaning that the reference is to semen that is fit to fertilize. Here too, with regard to the ritual impurity of a mouse, the verse states: “When they have died” (Leviticus 11:32). The Merciful One states that the carcasses of creeping animals impart impurity only when they are similar to their state at time of their death, i.e., when they are still moist. Therefore, there is no contradiction to the claim that the prohibition against eating a mouse is a novelty and consequently applies even when it detracted from the flavor of the food into which it fell.
אלא – שאני לענין טומאה אע״ג דחידוש הוא גזירת הכתוב היא דלח ולא יבש דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם כעין מותם כשהן לחין.
שכבת זרע אמר רחמנא בראויה להזריע – או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע.
אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? ״שכבת זרע״ אמר רחמנא [אמרה התורה] כלומר, גזירת הכתוב היא שהיא מטמאה רק כשהיא לחה, כאשר היא ראויה להזריע, הכא נמי [כאן גם כן] לענין עכבר וכיוצא בו — ״במתם״ (״וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא״ ויקרא יא, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה] — שהם מטמאים רק כעין מותם, כמו שהיו בזמן מותם, ולכן כשהם יבשים אינם מטמאים עוד. ואין מכאן סתירה לדברי שחידוש הוא ויש לאוסרו אף כשנותן טעם לפגם.
Rather, what have you to say? With regard to the ritual impurity of semen, the Merciful One states: “The flow of seed” (Leviticus 15:16), meaning that the reference is to semen that is fit to fertilize. Here too, with regard to the ritual impurity of a mouse, the verse states: “When they have died” (Leviticus 11:32). The Merciful One states that the carcasses of creeping animals impart impurity only when they are similar to their state at time of their death, i.e., when they are still moist. Therefore, there is no contradiction to the claim that the prohibition against eating a mouse is a novelty and consequently applies even when it detracted from the flavor of the food into which it fell.
הכל
(16) מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא וּמִי מְאִיס וַהֲלֹא עוֹלֶה עַל שֻׁלְחָן שֶׁל מְלָכִים אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא לָא קַשְׁיָא דהָא בִּדְדַבְרָא הָא בִּדְמָתָא.
Rav Shimi of Neharde’a objects to the assumption that a mouse is repulsive: And is it repulsive? But isn’t it served at the table of kings and considered a delicacy? Rav Shimi of Neharde’a said in clarification: This is not difficult. This statement, that a mouse is served as a delicacy, is stated with regard to a field mouse, and that statement, that it is repulsive, is stated with regard to a city mouse.
והא חדש הוא.א נראה לי פירושה דכיון דממאס מאוס ובדילי אינשי מיניה, מדינא שרי דהוה ליה כנבלה סרוחה דלמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא נמי שריא, ואפי׳ הכי אסריה רחמנא, אלמא בהאי נותן טעם לפגם אסור. ואקשו ליה רבנן לרב ששת אלא מעתה ליטמא לח ויבש, דכיון דאפי׳ לח עפרא בעלמא הוא ולאו ראוי לאכילה ואפי׳ הכי מטמא יבש נמי ליטמא. ואקשי ולטעמיך שכבת זרע נמי תטמא לח ויבש, דהא לא חזיא למידי לחה יותר מיבשה אלא גזרת הכתו׳ הוא דשכבת זרע אמ׳ רחמנא בראויה להזריע הכא נמי במותם אמ׳ רחמנא כעין מיתה. ואקשי׳ ומי מאיס, דליהוי חדוש, והרי עולה על שולחן מלכים, ומפרקי׳ ההיא בעכבא דרברא, דלא מאיס ומין אחד הוא, אבל עכבר שאמרה תורה שהוא עכבר סתם והוא עכבר שבבתים חדוש הוא.
א. כן בכ״י, וצ״ל כמו בגמרא: והכא חידוש הוא.
מתקיף לה [מקשה על כך], על עצם הסברה שהעלנו, רב שימי מנהרדעא: ומי מאיס [והאם העכבר הוא מאוס]? והלא עולה על שלחן של מלכים, שנחשב להם כמאכל מובחר! אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא בדדברא [זה בעכבר של שדה] שהוא עולה על שולחן מלכים, הא בדמתא [זה בעכבר של עיר] שהוא מאוס לכל.
Rav Shimi of Neharde’a objects to the assumption that a mouse is repulsive: And is it repulsive? But isn’t it served at the table of kings and considered a delicacy? Rav Shimi of Neharde’a said in clarification: This is not difficult. This statement, that a mouse is served as a delicacy, is stated with regard to a field mouse, and that statement, that it is repulsive, is stated with regard to a city mouse.
הכל
(17) אָמַר רָבָא הִלְכְתָא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר וְעַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא לָא יָדַעְנָא מַאי טַעְמָא דְּרַב אִי מִשּׁוּם דְקָסָבַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ אִי מִשּׁוּם דְקָסָבַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר וְעַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח.
Rava said: The halakha is that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. But with regard to a mouse that fell into a barrel of beer, I do not know what the reason was that Rav deemed it forbidden. I do not know whether it was because he maintains that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture it is forbidden, and if so, the halakha is not in accordance with his opinion, or whether it was because although he maintains that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture it is permitted, a mouse that falls into beer enhances its flavor.
אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם כו׳ – פירוש אף בשרצים ולא תימא דבשרצים חידוש כדקאמר לעיל וליתסר משום פגם דשרצים אלא אף בשרצים פגם מותר ועכברא בשיכרא דאסר לא ידענא אי משום נותן טעם לפגם דקסבר אסור [אף בשאר שרצים] ולית הלכתא כוותיה פירוש דאף בשאר שרצים פגם מותר אי משום דאשבוחי קמשבח וא״ת וליפשוט ליה טעמיה דרב מההיא דפ״ק דחולין (דף ח: ושם ד״ה השוחט) השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף ושמואל אמר מדיח ואע״ג דסתם כלי עובדי כוכבים אינם בני יומן דהשתא הוי לפגם וי״ל דהתם מיירי בידוע שנשתמשו בו ביום א״נ התם טעמא משום שמנונית דאיסור הנדבק בדופני הסכין שהוא בעין והוי לשבח גם כשאינו בן יומו וא״ת מאי קאמר הכא לא ידענא אי אשבוחי משבח ליטעמיה קפילא ארמאה וי״ל דשמא עכברא בשיכרא מחזק את השכר ומחמצו והשתא כשנתחזק השכר אין ידוע אם מחמת השכר עצמו וקי״ל כרבא דאמר נותן טעם לפגם מותר אף בשרצים ונפקא מינה דכשאינו בת יומו וכיוצא בו מותר אף בשרצים.
והלכתא נ[ותן] טעם לפגם מותר. אפי׳ בשרצים. ועכברא בשכרא. ד[..]ר, אין אנו יודעים טעמו, דאם היה טעמו משום דקסבר [נ]ותן טעם לפגם אסור בכל התורה, לית הלכתא כותיה, אפי׳ בשרצים. ואם היה טעמו משום דעכברא אשבוחי משבח, הלכתא כותיה בעכברא (דשכרא) [בשכרא].
אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקא סבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה וכו׳. ואם תאמר והא בפלוגתא דרב ושמואל דאפליגו באיסורו של שמן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לה:), משמע דסבירא ליה דרב לכאורה דנותן טעם לפגם מותר, מדקאמר רב התם דשמן דניאל גזר עליו, ואי אית ליה לרב דנותן טעם לפגם אסור, אתא דניאל וגזר אמאי דנאסר כבר מדאורייתא. יש לומר דדילמא ההוא טעמא דקאמר רב התם דדניאל גזר עליו, לא אצטריך אלא בשמן שנודע לנו שנתבשל בכלים חדשים, דמשום זליפתן של כלים אסורים ליכא, ואפילו הכי אסור משום גזרתו של דניאל, ומשום הכי מספקא ליה לרבא הכא טעמיה דרב מאי ניהו, כן נראה לי.
לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור – פי׳ דסביר׳ ליה כר״מ אלא מעתה ליטמא לח ויבש פרש״י ז״ל אם איתא דמאיס והתורה חייבה עליו לענין טומאה נמי נימא הכי דהא בדילי אינשי ממגעו ויהא מטמא אפילו יבש ומדתנן דאינו מטמא יבש שמעינן דלא מאיס שרץ ולאו חדוש הוא ואצטריך לאזהורי עליה משום דגוים אכליה ליה ומהדרינן וליטעמיך כלומר שאתה מדמה טומאה לאיסורא.
שכבת זרע יהא מטמא יבש דהא לכולי עלמא מאיס ובדילי אינשי ממגעו אלא מאי אית לך למימר דטומאה חדוש הוא והכין טמא רחמנא מדכתיב שכבת זרע בראויה להזריע הכא נמי דרשינן במותם כעין מותם.
ולעולם אמר לך דממאס מאיס ולגבי איסור אכילה אוסר אף על פי שפוגם ופרכינן ומי מאיס והלא עולה על שלחן מלכים כו׳ ופרקינן ההיא בעכברא דדברא דלא מאיס אבל בשאר עכברים דבתים טעמו אסור דהא אכלהו אזהר רחמנא. זו שיטת רש״י ז״ל והיא הנכונה.
ונראה ממנה דהני רבנן מודו ליה לרב ששת דכל היכא דאמרת מאיס שאפילו נותן טעם לפגם שלו אסור דהא חדוש הוא ומיהו רבא לית ליה הכין דאמרינן אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם בשרצים מותר כן הגירסא בספרים שלנו ואפילו מאן דלא גריס בשרצים הכי נמי פירושה דלהכי אייתי לה תלמודא הכא והיינו מאי דאתא לחדותי הפיסקא דאמוראי דלעיל. והכי פירושה נותן טעם לפגם אפילו בשרצים מותר ועכברא בשפרא לא ידענא כו׳ ואף על פי שלא נתפרש יפה טעם דעתו של רבא בשרצים אם הוא משום דסבירא ליה דאפי׳ עכברא דבתים לא מאיס ולית בהו חדוש או משום דסביר׳ ליה דלא פליג רבנן לענין ביטול טעמו דהוי דרבנן ואפי׳ במשהו מאוס בטעמו וחייב עליה רחמנא שרו רבנן בטעמו כיון דנותן טעם לפגם ולית ליה סוגיא דלעיל כלל יותר נראה לי לומר כטעם האחרון ולהכי פסיק ואמר נותן טעם לפגם בשרצים מותר כלומר בין שיהא מאוס הוא בעצמו או שיהא מושבח ועד כאן לא פליגי אלא לענין טעמו אבל לענין איסור עצמו הכל מודים דבכל שרצים ורמשים אזהר רחמנא ועל כלם לוקין ולא אמרינן דלא אזהר רחמנא אלא באותן שהם משובחים. והכי מוכחא סוגיא דלעיל דאף על גב דאיכא עכברא דדברא שעולה על שלחן מלכים אמרינן דעכברא דבתים נמי אזהר רחמנא וטעמו אוסר לרב. וזה פשוט הוא בעיני אלא שראיתי אחד מהגדולים מהנדז בדבר זה. מעתה הא דאמרינן אכל פוטיתא לוקה ארבע כו׳ בכל נמלה ובכל צרעה וכל פוטיתא פוטיתא היא ואפילו בהני דמאיסי.
בד״ה אמר רבא כו׳ ועכברא כו׳ אי משום נט״ל דקסבר אסור אף בשאר שרצים ולית הלכתא כוותיה פירוש דפגם מותר כו׳ עכ״ל כצ״ל ופירוש אף בשאר שרצים דלא בדילי אינשי מיניה ולא הוה חידוש אסור משום דכל נט״ל בעלמא אסור וק״ל:
אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: נותן טעם לפגם — מותר, ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא [ועכבר בשיכר אין אני יודע מה הטעם] של רב שאסר, אי [האם] משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל: נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], אי [או] משום דקסבר [שהוא סבור] שבכלל נותן טעם לפגם — מותר, אלא עכברא בשיכרא אשבוחי משבח [עכבר בשיכר הוא משביח את טעמו], ולכן הוא אסור.
Rava said: The halakha is that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. But with regard to a mouse that fell into a barrel of beer, I do not know what the reason was that Rav deemed it forbidden. I do not know whether it was because he maintains that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture it is forbidden, and if so, the halakha is not in accordance with his opinion, or whether it was because although he maintains that if the forbidden substance imparts flavor to the detriment of the mixture it is permitted, a mouse that falls into beer enhances its flavor.
הכל
(18) אִיבַּעְיָא לְהוּ
A dilemma was raised before the Sages:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.